<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' יוסי</h1>
<h2>דף מו:</h2>
ובגיטין פרק השולח [מ"ו ע"ב] בשלהי המשנה המוכר את עצמו ואת בניו לגוים אין פודין אותו וכו'. ובגמרא א"ר יוסי והוא שמכר ושנה ושלש. ובירושלמי [גיטין פ"ד ה"ט] מתניתא שמכר את עצמו ושנה אבל אם מכר עצמו פעם אחת פודין אותו. ואם מכר את עצמו ללודים אפילו פעם אחת אין פודין אותו. מעשה באחד שמכר עצמו ללודים אתא עובדא קמיה דרבי אבהו אמר מפני חייו עשה מה שעשה. הירושלמי לא גרס "שילש". וגמרא דידן שנה ושילש. ומשמע דאף פעם שלישית פודין אותו. ומספקא לי אי שייך הכא פלוגתא דרשב"ג ורבי [יבמות ס"ד ע"ב] דאי בתרי זימני הוי חזקה או לא. מיהו פעם ראשונה ושניה פודין. אבל כי רגיל למיעבד הכי אין פודין.
גרסינן בפ"א דקדושין הלכה עבד עברי נקנה בכסף. תניא [ט"ו ע"ב] אם לא יגאל באלה רבי יוסי הגלילי אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשיעבוד. ר"ע אומר באלה לשיעבוד בשאר כל אדם לשיחרור. והאי בנמכר לגוי כתיב. ומסקינן דבסברא פליגי דרבי יוסי הגלילי סבר גאולת אחרים לשיעבוד דאי אמרת לשיחרור מנעי ולא פרקי ליה. ורבי עקיבא סבר מיסתברא גאולת קרובים לשיעבוד, דאי אמרת לשיחרור כל יומא אזיל ומזבין נפשיה. ורבנן פליגי עלייהו ואמרי הכל לשיחרור. וקרא לא מפליג בין נמכר לפעם אחת ולשתי פעמים, אלא משמע דלעולם כשנמכר פודין אותו. לרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לא קשיא מידי, כיון דאיכא למימר דלשם שיעבוד נגאל אין מרגיל בכך להיות מוכר עצמו. אבל לרבנן תימה כיון דהכל לשיחרור, וגאולת נמכר לגוי חובה. דעד כאן לא קא אמר רבי יהושע גבי מוכר מאחוזתו והבא לגאול שהוא רשות אלא משום דכתיב וגאל. כדתניא התם פרק קמא דקידושין. תניא וגאל את ממכר אחיו רשות דברי ר' יהושע, ואפילו ר' אליעזר דאמר חובה משום דכתוב בכל גאולה תתנו. אבל מוגאל לחודיה לא משמע אלא רשות. משום דלישנא דוגאל אינו לשון ציווי. אבל "יגאלנו" דברי הכל לשון ציווי משמע. ואם כן היאך פטורים מלפדות את המוכר עצמו לגוים אפילו מכר ושנה כיון שהוא מן התורה. דלא נתנה התורה קצבה למוכר עצמו פעם אחת או שתי פעמים.
ועוד כשפודין את המוכר עצמו ואת בניו לגוים בפעם ראשונה ושניה למה אינו כותב שטר לפדיונו. וכן לרבנן דפליגי על רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי ואמר הכל לשיחרור, למה יפסיד זה שפודהו, יכתוב שטר על פדיונו. דומיא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין למשנה אחרונה שחזרו בית הילל להורות כבית שמאי, שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו [גיטין מ"א ע"ב], כיון שמצווה הוא על פריה ורביה. אע"פ שאי אפשר לרבו שלא ישחרר אותו. ולא רצו חכמים להפסיד חלק של רבו. והכא מאי שנא שהכל לשיחרור. ולרבי יוסי הגלילי ולרבי עקיבא איכא למימר כיון שנפדה הוא לשום אדם לשיעבוד ובא אחר ופדאו לשם שיחרור אחולי אחיל גביה. [אבל] לרבנן תימה. אם לא שנאמר גזירת המלך היא. ודוחק הוא תירוץ הזה. וגם תימה, חכמים למה לא חייבוהו לשלם (אי) [את] המוכר עצמו לגוי.
מיהו יש לתרץ אם באנו לחייב את המוכר עצמו לגוי, ישראל זה שנמכר יאמר שאינו חפץ בפדיון זה, דכיון שמחוייב הוא כיון שנמכר לגוי כבר כן בעיניו רשות הגוי עליו כמו החוב שיקבל עליו ולא יצא משם. הילכך לא חייבתו התורה, וגם חכמים לא חייבו. מיהו כשמכר ושנה ושילש שכבר הורגל בעיניו נעשית לו רשות הגוי כהיתר ואין פודין אותו.
הירושלמי [קידושין פ"א ה"ב] מסיק הא דאמר רבי יוסי הגלילי באלה לשיעבוד, כדברי מי שהוא [אומר] לשיעבוד, לא משועבד ויוצא אלא משלים ויוצא. רצו קרוביו של ראשון ל(ה)יגאל (מגלאין) [גואלין] להן. רצו קרוביו של שני ל(ה)יגאל אין (מגאלין) [גואלין] להן. ועיין למעלה בסדר אחא סתם שהוא אמורא.
